ישנם סוגים רבים של נוזלי שבירה. בהתבסס על הליכי שאיבה שונים ותפקודיהם, ניתן לחלק את נוזלי השבירה לשלוש מערכות שונות: נוזל טרום-שבירה, נוזל נושא-הדחף ונוזל עקירה.
(1) נוזל טרום-שבירה הוא נוזל בסיס נוזל שבירה-בצמיגות נמוכה, שלא עבר טיפול צולב-ואינו מכיל פרופאנט. תפקידו העיקרי הוא לפתוח את המבנה וליצור שברים. נוזל טרום-שבירה מוזרק לתצורה על ידי שאיבה, מקדם היווצרות מיקרו שברים בגודל מסוים, ובכך יוצר תנאים לכניסה לאחר מכן של הפרופנט לשברים. בדרך כלל, כמות הנוזל הטרום{8}}שבר המוזרק למבנה מהווה כ-30%-40% מנפח הנוזל הכולל. יש לתכנן את המינון הספציפי בהתאם להיווצרות ולתנאי התפעול בפועל.
2) נוזל נושא פרופאן-: נוזל נושא פרופאן- מתייחס למערכת ג'ל גבוהה- המשלבת חומר צולב כדי להצליב עם נוזל הבסיס, המשמש להרחבת שברים נוספת. בפעולות שבירה בפועל, נוזל הפרופפן-הנושא יכול לשאת מדחף לתוך השברים, להרחיב ולהאריך את אורכם, מה שמבטיח שריכוז הפרופפט בתצורה עומד בדרישות השבירה ומשפר את מוליכות הנפט והגז. כמות המדחף הנישאת מהווה בדרך כלל כ-45%-70% מנפח נוזל השבירה הכולל.
3) נוזל תזוזה: נוזל תזוזה הוא בסיס נוזל השבירה או מערכת אחרת המספקת את הדחף למיקום ייעודי. זה כולל תוספים אחרים. נוזל העקירה מחליף את הדחף במעטפת ומחזק אותו לתוך השבר, ומונע משקיעה של חומר התמיכה בתחתית הבאר. פרופאן יכול לחדור לשבר כדי למנוע את סגירתו, ובכך לתמוך בשבר. נפח נוזל העקירה המשמש בדרך כלל קטן או שווה לנפח קידוח הקידוח כדי למנוע משאריות הדחף במעטפת ליצור פקקי חול ולהשפיע על פעולות השבירה.
